דימוי עצמי חיובי מניע את האדם להעז, להיות בטוח בעצמו ולהתמודד ביתר ביטחון עם משימות העומדות בפניו. דימוי עצמי שלילי הוא תחושה של חוסר שביעות רצון מהישגים, מהתכונות ומהמאפיינים העצמיים.
הערכה עצמית היא בטחונו של אדם בנפשו וידיעתו שהוא ראוי לאושר, היא חווית ההכרה של האדם כי הוא מתאים לחיים ודרישותיהם. הערכה עצמית זהו הביטחון ביכולתנו לחשוב, ביכולתנו להתמודד עם האתגרים הבסיסיים של החיים , ביטחון בזכותנו להצלחה , תחושה שיש לנו ערך ושאנו רשאים להגשים את ערכינו וליהנות מפרי מאמצינו. ההערכה העצמית היא כוח מניע. היא משפיעה על קיומנו: על אופן פעילותנו בעבודה, על אופי קשרינו עם אנשים, על סיכוי התקדמותנו בחיים, על סיכויי הצלחותינו והישגינו ובתחום האישי- על רמת אופי יחסנו עם שותפים לחיים עם ילדנו וחברנו ועל רמת האושר האישי אותו אנו משיגים. ההערכה העצמית מקיימת את החיים ומקדמת אותם. ככל שהערכתנו העצמית גבוהה יותר אנו נחושים לבטא את עצמנו ואת תחושת העושר הפנימי שלנו אנו פתוחים יותר וסומכים על עצמינו. ככל שההערכה העצמית נמוכה יותר אנו מפקפקים במחשבותינו וחוששים מביקורת. הערכה עצמית מתבטאת בארשת פנים, באופן דיבור ובסגנון תנועה המעידים על שלמותו של אדם עם חייו, מתבטאת בנינוחות שאדם חש כשמקבל מחמאה או ביטוי הערכה בפתיחותו וסקרנותו של אדם לדברים חדשים וכן במראהו החיצוני של האדם. היא תורמת לרציונליות, ריאליזם, אינטואיטיביות, יצירתיות, עצמאות, גמישות, יכולת עמידה בשינויים, נכונות להודות בטעויות ולתקנן וכן, לטוב לב ונכונות לשיתוף פעולה.
דימוי עצמי חיובי מניע את האדם להעז, להיות בטוח בעצמו ולהתמודד ביתר ביטחון עם משימות העומדות בפניו. דימוי עצמי שלילי הוא תחושה של חוסר שביעות רצון מהישגים, מהתכונות ומהמאפיינים העצמיים. תחושה כללית של חוסר ערך עצמי מניעה את האדם להססנות בהחלטות, להימנעות מהתמודדות עם משימות הדורשות מאמץ, חשש מכישלון והעדר יוזמה. לדימוי עצמי שלילי נלווים לעיתים חרדה והיעדר כוחות פנימיים או לחלופין נלווים רגשות מרדניים ומטען רגשי שלילי.
על הדימוי העצמי משפיעים מספר גורמים:
1. תגובות האחרים: תגובות הסביבה היא בדרך כלל אובייקטיבית ולכן מלמדות את הילד יותר על עצמו. לדוגמא, כאשר מבקשים ממנו עזרה בתחום מסוים, כנראה שזה התחום החזק בו וכך הוא לומד על עצמו מה הם יתרונותיו.
2. התנסות: התנסויות של הילד בחייו מלמדת אותו על כישרונותיו, נטיותיו, כישוריו וחולשותיו. הוא לומד כי בתחומים מסוימים הוא לא מצליח ובתחומים אחרים הוא נהנה.
3. השוואות: הפסיכולוג החברתי האמריקני ליאון פסטינגר הציע את תיאוריית ההשוואה החברתית , לפיה האדם לומד להכיר את עצמו מתוך השוואות שהוא עורך בינו לבין חברי קבוצת ההתייחסות. לדוגמא, תלמיד שנבחן במתמטיקה משווה את הציון שקיבל לציוני תלמידי ההקבצה שלו ולא לציוני התלמידים בהקבצה נמוכה יותר או גבוהה יותר. ככל שהילד גדל, הוא מרבה לערוך השוואות בינו לבין חבריו, ועל בסיס השוואות אלה הוא בונה במידה רבה את הדימוי העצמי שלו. לדוגמא: ילד שמקבל 31 במבחן בחשבון, זוכה לשבחים מהוריו, אך כאשר הוא משווה את הציון שלו לציוני חבריו, שרובם קיבלו 91, הוא נוכח לדעת שבניגוד למה שאמרו לו הוריו הוא רחוק מלהצטיין בחשבון.
4. התבוננות בעצמו מנקודת מבטם של אחרים: הסוציולוג והפסיכולוג החברתי, הרברט מיד, טען כי הדימוי העצמי בכל גיל הוא תוצר של יחסי גומלין שבין פרט ובין סביבתו, ושל יכולת האדם להתבונן בעצמו מנקודת מבטם של אחרים. האחרים משמשים לילד כמין בבואה שדרכה הוא מתבונן על עצמו.
מראה שדרכה הוא רואה את עצמו. יכולת זו הולכת ומתחזקת בגיל ההתבגרות. משום כך מעסיקה את המתבגרים מאוד השאלה מה אחרים חושבים עליהם. ככל שילדים גדלים, הם מתארים את עצמם בפירוט רב יותר ומתייחסים יותר להיבטים באישיותם ובעולמם. הדימוי העצמי בגיל בית ספר נעשה מפורט יותר, מופשט ומורכב: כלולים בו יותר פרטים ודקויות, ישנן יותר הכללות, דימוי גופני, אישי, חברתי ומשפחתי. עדיין אין התייחסות לצד המוסרי. הוא מתפתח בשלב מאוחר יותר. על פי תיאוריה של פיאז'ה, המתבגרים נמצאים בשיא החשיבה האנושית. חשיבתם מופשטת וחוש הביקורת שלהם מפותח ביותר. הם ביקורתיים לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמם. בנוסף ישנו גם נופך מוסרי בביקורת העצמית של המתבגרים. הפרט בגיל הזה מסוגל כבר לשפוט את רמת מוסריותו במצבים שונים, ומקיש מהם על הצד המוסרי שבאישיותו.
